ההיפראקטיביות היא תופעה לא רצונית שנוצרת ע"י המוח. מטרתה לפצות על העוררות המוחית הנמוכה המאפיינת באופן טבעי את בעלי הפרעת הקשב.
לידע כללי, עוררות מוחית נמוכה יכולה לנבוע גם כתוצאה ממחסור בחמצן (היפרונטילציה), מחסור בברזל, עייפות, היפוגליקמיה (מחסור בסוכר), רגישות ללקטוז.
כל אחת מהסיבות שהוזכרו לעיל יכולה לגרום להיפראקטיביות ולכן מתייחסים להיפראקטיביות כתגובה (תוצר) של האדם לבעיה ולא כמקור לבעיה.
מכאן שלא ניתן בהכרח להסיק מהיפראקטיביות על נוכחותה של הפרעת קשב מסוג ADHD, ולשם כך נדרש אבחון מעמיק. ההיפראקטיביות שמלווה את האנשים בעלי הפרעת קשב משולבת עם היפראקטיביות, הוא "ניסיון" לא רצוני של המוח להגיע לעוררות בטווח הנורמה ("להעיר עצמו"), באמצעות אדרנלין.
לכן, בהדרכה וטיפול תומך יש לקחת זאת בחשבון וללמד את האדם לתעל את ההיפראקטיביות ולהשתמש בה באופן יעיל.
בעבר היתה מקובלת ההבחנה בין הפרעת קשב ללא היפראקטיביות (ADD) ובין הפרעת קשב המשולבת בהיפראקטיביות(ADHD). היו גם אבחנות בשם HDD– הפרעה היפראקטיבית ו – IDD הפרעה אימפולסיבית.
כיום לא מקובלת הבחנה זו, וכיום כל הצורות שמבוססות על ליקוי מולד במנגנון הקשב מכונות ADHD. היות שבאופן הטיפול וההתייחסות אין הבדל בין מצב שבו לילד יש גם היפראקטיביות או שאין לו.
ידוע שההיפראקטיביות היא רק אחד מהפיצויים שהגוף עושה כדי לעורר את עצמו. לעיתים קרובות, להורים חשוב לדעת האם יש היפר או לא, כדי לבטא חומרה של ההפרעה, יש לדעת שנוכחותה או היעדרה של היפראקטיביות אינה מעידה על חומרת הפרעת הקשב.
כיום אין אפשרות לערוך מדרג של דרגת הקושי של הפרעת הקשב.
יש להבין כי הפרעת קשב משתלבת בסך התכונות של האדם ולכן ביטוייה מאדם לאדם עשויות להשתנות. מכאן, שגם דרכי ההתמודדות והפיצוי משתנים מאדם לאדם.
נהוג לחשוב כי המקרים הקשים יותר הם אלו המלווים בהיפראקטיביות, אך זוהי אשליה. אדם בעל הפרעת קשב עם היפראקטיביות, סובל מקשיי ריכוז, אך לסביבה יש כלים לזהות את המצוקה והפרעת הקשב בעזרת ההיפראקטיביות - להושיט לו עזרה ולשלוח אותו לאבחון.
אדם בעל הפרעת קשב, ללא היפראקטיביות סובל גם כן מקשיי ריכוז, לרוב מפספסים אותו, מצטייר כ"עצלן" ו"אסטרונאוט". קשה לומר שסובל פחות, לרוב קשייו יופנו פנימה וזה עלול להתבטא בגילויי מצוקה סמויים, שחומרתם גבוהה באותה מידה.
מה ההבדל בין לקות למידה להפרעת קשב?
מהכותרת ניתן כבר להבין שלקות למידה איננה לקות קשב. לקות קשב (עם או בלי היפראקטיביות ) מייצגת ליקוי במנגנון הקשב במוח – האחראי להקצאת משאבים לתפקודי הלמידה. אי לכך, לרוב לקויי הקשב יש גם קשיי למידה (אובייקטיבים – ביחס לאחרים; או סובייקטיבים- ביחס ליכולת שלהם). לקות למידה מייצגת אף היא פגיעה נוירולוגית בתפקודי המוח, אלא שלקות למידה מייצגת פגיעה ספציפית בתחום עיבוד מידע הקשור באחד או יותר מתפקודי הלמידה. במצבים של לקות למידה ניתן להקל על הקושי באמצעות הוראה מתקנת – המאפשרת עקיפת הגורם לקושי או מתן התאמות.
בקרב לקויי קשב אין דרך לעקוף את הקושי, אלא ללמוד לחיות איתו או לצורכי למידה לשלב טיפול תרופתי, המספק תיקון זמני של מקור הקושי.
בגלל מקדם תורשה גבוה של הפרעת קשב (בדומה לצבע עיניים), הסיכוי הוא שאם אחד מההורים לקויי קשב שמרבית ילדיו יהיו בעלי הפרעת קשב גם כן. לכן טבעי שיש יותר.
אולם, ההתרבות הטבעית אינה מסבירה על העלייה בשנים האחרונות. לעליה זו מספר הסברים: חוק השילוב משלב כיום יותר ילדים שבעבר נפלטו מהמערכת. בתי הספר המקצועים שבהם שולבו רוב לקויי הקשב בעבר – לא קיימים יותר. מודעות להפרעה ושיפור מיומנויות האבחון. ארבעת הגורמים במשולב תרמו לעליה בשכיחות התופעה בשנים האחרונות.
בעבר היתה מקובלת ההבחנה בין הפרעת קשב ללא היפראקטיביות (ADD) ובין הפרעת קשב המשולבת בהיפראקטיביות. היו גם אבחנות בשם HDD– הפרעה היפראקטיבית ו – IDD הפרעה אימפולסיבית.
כיום, לא מקובלת ההבחנה הזו וכל הצורות שמבוססות על ליקוי מולד במנגנון הקשב מכונה ADHD. זאת מכיוון שאין הבדל באופן ההתייחסות והטיפול בין מצב שבו לילד יש או אין היפראקטיביות. ידוע שההיפראקטיביות היא רק אחד מהפיצויים שהגוף עושה כדי לעורר את עצמו.
לעיתים קרובות להורים חשוב לדעת האם יש היפראקטיביות או לא, כדי לבטא את חומרתה של ההפרעה. אין בכך שום אינדיקציה לעניין זה. מחקרים מלמדים שאופי הקשיים בין אדם עם או בלי מרכיבההיפראקטיביות שוני, אך המצוקה עשויה להופיע אצל שניהם.
